זוגיות ביהדות

הזוגיות ביהדות נתפסת כדבר עמוק ומשמעותי ביותר, והחיבור בין אישה לגבר נתפס בקבלה כשיא השלמות. תתפלאו לדעת שהיהדות אף רואה בתשוקה דבר חיובי בעל משמעות פנימית שאינו מופרד מהרגש. יתרה מזאת, היהדות גורסת שאדם יכול לחיות בהרמוניה עם עצמו, ובטח ובטח שבזוגיות בריאה, רק אם לא יתכחש לרגשותיו ולתשוקותיו.

בבראשית מסופר על בריאתם של האדם והאישה. על-פי הפרשנות הקבלית האיש והאישה נוצרו מחוברים, לכן כתוב "ויקרא את שמם אדם" (בראשית ה) ולא ויקרא את שמו אדם. כלומר, הזוגיות החלה עוד לפני חיינו הגשמיים וההתחברות בין גבר לאישה היא חזרה למצב הבראשיתי ומכאן התפיסה של היהדות את הנישואין כקשר קדוש וכמצווה. חשוב לציין כי היהדות לא רואה את טקס הנישואין עצמו כהתחברות הנשנית בין הגבר לאישה, אלא את ההתחברות הפיזית ביניהם, ובני זוג אינם נחשבים כנשואים על-פי היהדות לפני שקיימו יחסי מין. ככתוב: "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד:" (בראשית ב).

בעקבות תפיסה זו של ההתחברות בין הגבר לאישה, קבעו חז"ל כי השלמות האנושית מושגת רק בזוגיות, ואדם שאינו מצא זוגיות הינו בעל "חצי גוף". זאת ועוד, אלוהים אומר: " לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ" (בראשית ב), כלומר האדם ללא זוגיות הוא בודד ועצוב.

הזוגיות לא נגמרת כמובן בחיבור בין בני הזוג, אלא ממשיכה בחיים משותפים אשר לא פעם מתמלאים במהמורות ופערים שיש לגשר עליהם. גם היהדות מכירה בכך שהחיים בזוגיות מצריכים עבודה קשה, הם מצריכים את בני הזוג ללמוד להתפשר ולוותר, לעדן את מידותיהם, לוותר על האגו ולנסות ולהבין טוב יותר את הסובבים אותם. מיומנויות אלו אמנם קשות לרכישה, אך הכרחיות לצורך קיום זוגיות בריאה בפרט, ולצורך יצירת קשרים חברתיים בכלל.

היהדות מתייחסת לנושא האהבה בהרחבה ורואה את קשר האהבה בין גבר לאישה כנעלה. על פי היהדות, יצר אלוהים את הצורך הרוחני באהבה ונטע בכל אדם את התחושה הטבעית של האהבה ואת הרצון והיכולת לאהוב ולהיות נאהבים, כאשר הדרגה העמוקה ביותר של אהבה היא אהבה שאינה תלויה בדבר וזו הרואה את האחר בצורה שלמה.